צחלוואה

צחלוואה (ש״ע) היא הצחוק שאתם מלווים לשיחה כשפספסתם את הפואנטה. המסעדה רועשת. מישהו בקצה הרחוק של השולחן אומר משהו, וכל מי שסביבו פורץ בצחוק. קלטתם את המילים אז, והכלב, ואולי מטרייה. אין זמן לשאול. אז גם אתם צוחקים, בחום ובשכנוע, ומקווים מאוד שהנושא יתחלף לפני שמישהו יפנה אליכם לשמוע את דעתכם על המטרייה.

צחלוואה היא מעשה טוב שמחופש לשקר קטן. היא שומרת על זרימת השיחה. היא אומרת למספר הבדיחה שהמאמץ שלו הוערך. היא חוסכת מכולם את העניין המביך של חזרה על סיפור שהיה מצחיק רק בפעם הראשונה. לכמה שניות, אתם חלק מלא מהקבוצה, חולקים רגע שבו, אם לדייק, לא נכחתם.

הסכנה מגיעה אחר כך. צחלוואות נלקחות באשראי, ואת האשראי אפשר לדרוש בחזרה. הסיכון הנפוץ ביותר הוא שאלת ההמשך: רגע, מה לדעתכם קרה למטרייה? סיכון אחר הוא ההתייחסות המאוחרת, שבה חוזרים לבדיחה עשרים דקות אחר כך, ואתם צריכים לצחוק פעם שנייה, בידענות רבה עוד יותר, על דבר שאתם עדיין לא מבינים.

יש דרגות מוכרות. הצחלוואה הקלה היא צחקוק קצר והנהון, שקל לחזור ממנו. הבינונית כוללת צחוק של ממש וקשר עין עם המספר. הצחלוואה המלאה מוסיפה חזרה על מילה ששמעתם, בהנאה גדולה, למשל: הכלב! זה משכנע מאוד ומסוכן ביותר, במיוחד אם הכלב לא היה החלק המצחיק.

לצחלוואה יש קרוב משפחה לא צפוי: הצחוק של מי שסיפר את הבדיחה. רבים מאיתנו צוחקים מהסיפורים של עצמנו עוד לפני שסיימנו לספר אותם, וזה מדרבן אנשים אחרים להצטרף לפני שהם יודעים למה. שולחנות שלמים יכולים להיסחף על צחוק שאף אחד לא היה יכול להסביר אם היו שואלים אותו. רוב הערבים ממשיכים בשמחה גמורה בכל זאת.

הדבר האמיתי שמאחורי המילה הוא שצחוק הוא בעיקר חברתי. חוקרים שהקשיבו לשיחות יומיומיות גילו שחלק גדול מהצחוק שאנשים משמיעים בכלל לא בא אחרי בדיחות, אלא אחרי הערות רגילות כמו נתראה אחר כך או אני יודע. אנשים גם נוטים הרבה יותר לצחוק כשהם עם אחרים מאשר כשהם לבד, אפילו כשהם צופים בדיוק באותו דבר.

זה מרמז שצחוק עובד פחות כמו פסק דין על כמה משהו מצחיק ויותר כמו אות בין אנשים: אני איתכם, אני נהנה מזה, אנחנו בסדר. צחוק גם מדבק, ולכן קומדיות בטלוויזיה הוסיפו פעם קהל מוקלט, ולכן לצחוק יחד יכול להרגיש כמעט אוטומטי. אז צחלוואה היא לא באמת הונאה. אולי לא שמעתם את הבדיחה על המטרייה, אבל שמעתם את החלק החשוב ביותר, שהחברים שלכם נהנו.