המטרייה שאף אחד לא התכוון לשמור

בבית קפה ברחוב עם יותר מדי עצים, יש ליד הדלת ארגז עץ, מתחת לפנס תלוי, ועליו כתוב “אבדות”. בפנים יש שלושה צעיפים, כפפה בודדת שכבר איבדה תקווה, שתי מטריות זולות שאף אחד לא רוצה, ומטרייה כחולה כהה אחת עם צלע שלישית עקומה. את המטרייה הכחולה לקחו אחת־עשרה פעמים. היא הוחזרה שתים־עשרה. אף אחד מעולם לא הסביר את הפעם הנוספת.

אנשים לוקחים אותה כשהשמיים מקבלים צבע של מי כלים. הם מתכוונים לשמור אותה, כי מטרייה היא דבר שימושי, והמטרייה הזאת נפתחת בחבטה משביעת רצון. אבל איפשהו בין בית הקפה לבית הם עוברים ליד מישהו זר שמצטנף מתחת לעיתון, והידית כאילו נוטה, רק קצת, לכיוון ההוא. המטרייה עוברת ידיים. הבעלים החדשים מחזירים אותה לבית הקפה, כי שם, לפי התווית הקטנה מנייר, היא גרה. התווית כתובה ביד, מעט מרוחה, ונכתבה מחדש פעמיים בידי אנשים שהרגישו שמגיע לה דיו טוב יותר.

בעלת בית הקפה ניסתה פעם לשים סוף למעגל. היא נתנה אותה ללקוח קבוע, גבר שהלך ארבעים דקות לעבודה, ואמרה לו בתקיפות שזאת מתנה. הוא הודה לה. שמונה ימים אחר כך המטרייה חזרה לארגז, יבשה, עם פתק שהסביר שהוא פגש בתחנת אוטובוס מישהו שנזקק לה יותר, ושמי שבא אחריו הרגיש בדיוק אותו דבר.

אחרי זה היא התחילה לנהל רישום בסוף פנקס ההזמנות: התאריך, מזג האוויר ומה שמי שהחזיר את המטרייה בחר לומר. הרשומות קצרות. תחנת אוטובוס, גשם כבד, אישה מבוגרת. מדרגות התחנה, טפטוף, ילד עם צ׳לו. שערי בית הספר, ברד, אף פעם לא ראיתי אותם קודם. אף אחד לא מתבקש לכתוב שום דבר, ובכל זאת כמעט כולם כותבים, עומדים ליד הדלפק כשהמעיל עוד מטפטף.

הדבר האמיתי שמאחורי הסיפור הוא כמה בקלות חפץ קטן הופך להרגל של טוב לב. אף אחד שלוקח את המטרייה לא יוצא לדרך כדי להיות נדיב. פשוט שמים לב, לרגע, למישהו שנרטב יותר מכם, והמטרייה הופכת את הצעד הבא למובן מאליו. הרבה יותר קל למסור משהו כשהוא אף פעם לא היה ממש שלכם, והרבה יותר קל להעביר אותו הלאה כשאתם יודעים לאן הוא אמור לחזור הביתה.

היא הפסיקה להילחם בזה. על התווית כתוב עכשיו “קחו אותי בהשאלה”, ומישהו מחק את המילה “אבדות” על הארגז וכתב מתחתיה “במחזור”. הכפפה עדיין מחכה. המטרייה שוב בחוץ אחר הצהריים, עושה את הסבב שלה, שייכת לאף אחד ולכולם, ומגינה מהגשם על מי שהכי צריך אותה.