נקר מתעקש שהדפיקות הן רק בדיקה אם מישהו בבית

ביום שני בשש ועשרה בבוקר התעוררו תושבי אורצ׳רד קלוז לקול שנשמע כמו פועל בניין קטן מאוד שבודק תוף גדול מאוד. הקול הגיע מהארובה של בית מספר ארבע. הוא חזר ביום שלישי ובכל בוקר מאז, אחד־עשר בקרים ברציפות, תמיד בערך בשש ועשרה, בצרורות של כשתי שניות, ואחרי כל צרור הפסקה ארוכה בדיוק מספיק כדי שכולם יחשבו שזה נגמר.

מקור הרעש הוא נקר שחור־לבן עם כתם אדום ומסודר מתחת לזנב, שבחר במכסה המתכת שבראש הארובה כמשטח האהוב עליו בכל השכונה. כשביקשו ממנו ביום חמישי הסבר, הוא עף לעץ ליבנה סמוך, הביט זמן מה בבעלי הבתים שהתאספו, ומסר הודעה קצרה. הדפיקות, אמר, אינן רעש. הן ברכה. הוא פשוט בודק אם מישהו בבית.

מר דלבי מבית מספר ארבע ציין שבשש ועשרה כולם בבית, ושעכשיו כולם גם ערים. הנקר מקבל את זה. עם זאת הוא מעיר שאף אחד עדיין לא פתח, ושעד שמישהו יפתח הוא ייאלץ להמשיך לדפוק, כמו שכל אורח מנומס היה עושה. הוא הוסיף שלמכסה הארובה יש צליל מצוין, הרבה יותר טוב מזה של הליבנה, שאותו תיאר כעמום, והרבה יותר טוב מזה של המרזב בבית מספר שש, שניסה פעם אחת ולא ממליץ עליו.

ביום שישי הוצעה פשרה: בול עץ חלול שהוצמד לגדר הגינה. הנקר בחן אותו בקפידה, נקש עליו פעמיים וחזר לארובה, והסביר שבול העץ הוא מחווה יפה מאוד, אבל הוא נשמע כמו בול עץ. עד יום שבת נראה נקר שני על הגג של בית מספר תשע, וככל הנראה הקשיב. הנקר הראשון סירב לומר אם יש לזה קשר, אבל הדפיקות שלו נעשו חזקות יותר בבירור ומהירות מעט יותר.

מאחורי הבדיחה עומד משהו שנקרים עושים באמת. התיפוף של האביב לא קשור לאוכל בכלל. נקרים משתמשים בו כמו שציפורים אחרות משתמשות בשירה: כדי להודיע שהשטח תפוס וכדי למשוך את תשומת הלב של בן או בת זוג אפשריים. מה שחשוב הוא כמה רחוק הצליל מגיע, ולכן הם בוחרים את הדבר המהדהד ביותר שהם מוצאים. ביער זה ענף יבש וחלול. בעיר זה לא פעם מכסה מתכת של ארובה, מרזב או עמוד תאורה, ולכן התיפוף מגיע כל כך הרבה פעמים, מוקדם בבוקר, מהחפץ הרועש ביותר ברחוב.

הראש שלהם בנוי לזה, עם גולגולת חזקה ולשון ארוכה שמתלפפת סביב החלק האחורי שלה, והתיפוף בדרך כלל נרגע אחרי שהזוגות כבר התגבשו. אז אם נקר דופק על הבית שלכם עם שחר, הוא לא מנסה להיכנס והוא לא מנסה להרגיז אתכם. הוא מודיע לכל הרחוב, הכי ברור שהוא יכול, שמעכשיו הוא גר כאן, ומקווה שמי שצריך מקשיב.