הסימנייה שחוזרת אחורה

הסימנייה שחוזרת אחורה היא רצועה של סרט משי בירוק כהה, עם תליון פליז קטן בצורת מפתח בראשה, ובתוך התליון, מוסתר, מנגנון שעון בערך בגודל של עדשה. סגירת הספר מותחת אותו. בשלב כלשהו בשעות הקטנות של הלילה הוא מדפדף את עצמו שלושה עמודים אחורה ואז נעצר. אין סוללה, אין אפליקציה ואין מסך, והצליל היחיד שהוא משמיע הוא קליק אחד, שתשמעו פעם אחת, בלילה, ותאשימו בו את הרדיאטור.

אף אחד לא ביקש את זה. מה שקוראים מבקשים הוא בדיוק ההפך: סימנייה ששומרת על המקום בדיוק, לא מחליקה ולא נופלת כשמרימים את הספר מהצד הלא נכון. הסימנייה הזאת מזיזה את המקום שלכם אחורה בכוונה, בכמות קבועה, בכל לילה ולילה. המדריך קורא לזה תכונה, בגופן קטן מספיק כדי לרמוז שהיצרנים יודעים בדיוק איך זה נשמע.

ועם זאת, השימוש משכנע באופן מוזר. חשבו על שלושת העמודים האחרונים שקראתם לפני שנרדמתם מתחת למנורה. לא באמת קראתם אותם. העיניים עברו לאורך השורות בזמן ששאר הגוף כבר היה במקום אחר, ובבוקר יש בסיפור חור קטן שאתם סותמים בניחוש. הסימנייה פשוט מחזירה אתכם לדבר האחרון שבאמת קלטתם. אנשים שקוראים במיטה מדווחים שסיימו ספרים שכבר נטשו פעמיים.

הניסויים העלו בעיה אחת לא צפויה: חתולים. חתול שישן על השולחן מאחורי ספר פתוח ישים לב, במוקדם או במאוחר, לסרט שזז מעצמו באמצע הלילה. כמה מהדגמים המוקדמים נמצאו בבוקר באמצע החדר, עדיין מקליקים, כשהספר שלושה עמודים אחורה והחתול מעמיד פנים שהוא ישן. היצרנים הוסיפו תליון כבד יותר, והחתולים, בינתיים, קיבלו את הפשרה.

הדבר האמיתי שמאחורי הבדיחה הוא כמה מעט מהקריאה העייפה שלנו באמת נשאר. כמעט כולם הפכו פעם דף וגילו שהם לא זוכרים ממנו מילה, וכמעט כולם המשיכו בכל זאת, מתוך נימוס כלפי הספר. הסימנייה פשוט מסרבת להיות מנומסת. היא מניחה שקריאה בחצי שינה לא נחשבת, ובשקט נותנת לכם עוד הזדמנות עם העמודים שרק העמדתם פנים שקראתם.

בעלת סימנייה אחת מתקדמת מאז מרץ בספר היסטוריה דחוס על הנדסת תעלות, בקצב של כחמישה עמודים בלילה פחות שלושה. היא קוראת לזה הדרך האיטית ביותר האפשרית לקרוא ספר, והדרך היחידה שבה אי פעם נהנתה מספר. היצרן מדפיס עכשיו את היחס על הקופסה, חמישה קדימה ושלושה אחורה, כמו נתון של צריכת דלק.