אובליגלופ

אובליגלופ (אוֹב־לִי־גָה־לוֹפּ, הטעמה על ״גה״), שם עצם. הריצה הקטנה והמיותרת לגמרי שאתם עושים כשמישהו זר מחזיק לכם את הדלת ממרחק לא סביר. אתם הולכים ברוגע ברחוב מרוצף אבנים, אולי אחד־עשר מטרים מדלת המאפייה, כשמישהו מהחנות מבחין בכם ומחליט, בנדיבות ובאופן הרה אסון, להחזיק אותה פתוחה. המרחק ארוך מדי בשביל ללכת וקצר מדי בשביל לרוץ. עכשיו אתם מחויבים, לפי החוקים הלא כתובים של הנימוס, לעשות משהו עם הרגליים.

המילה מחברת את oblige (לחייב) עם gallop (לדהור). סיפור דמיוני מייחס אותה למנזר ישן וקריר, שבו מישהו החזיק דלת כבדה לנזיר שנשא מספר לא נבון של נרות, אבל אף אחד מעולם לא מצא את המנזר הזה, ועדיף ליהנות מהסיפור כסיפור. מה שבטוח נכון הוא שהמילה מתארת משהו שכמעט כולם עשו, בדרך כלל כשהם מחזיקים תיק, קפה או מטרייה מלאה מאוד.

הסימן המובהק של האובליגלופ הוא שהוא לא באמת מהיר יותר מהליכה. הידיים מתנדנדות. הכתפיים מקפצות. תיק חובט בירך. הרגליים משמיעות רעש עסוק ומדשדש על האבנים. ובכל זאת המהירות הכוללת כמעט לא משתנה. זה בכלל לא באמת אמצעי תחבורה. זו הכרת תודה בנעלי ריצה, הופעה ציבורית קטנה שאומרת: “ראיתי את האדיבות שלך, והנה ריצה, בערך, בתמורה.”

שימוש: “עשיתי אובליגלופ לכל אורך הרחוב הראשי בשביל מישהו מהחנות שאחר כך החזיק את הדלת לעוד ארבעה אנשים, מה שדי ביטל את הדחיפות.” מקרים מתקדמים כוללים אובליגלופ כפול, כששני אנשים מחזיקים דלתות זה לזה בשני קצוות של מסדרון, וג׳נטלמן בז׳קט טוויד שבבוקר שוק עמוס נראה פעם עושה אובליגלופ מחנות לחנות במשך שעה שלמה, מברך את כולם ולא קונה כלום.

מאחורי הבדיחה יש פיסה רגילה מאוד של נימוס יומיומי. להחזיק דלת למישהו זו אחת המחוות האדיבות הפשוטות ביותר שאנשים עושים, ורובנו מרגישים משיכה עדינה להגיב, בחיוך, בתודה או בצעד קצת יותר מהיר, כדי שהצד השני לא יישאר לחכות. המבוכה הקטנה של המרחק היא בעצם רק שני זרים שמנסים להתחשב זה בזה באותו הזמן.

אז אין תרופה לאובליגלופ, ואין בה צורך. איפשהו היום, מישהו זר יחכה לכם שלוש שניות נוספות, ואתם תעשו ריצה קטנה וקצת מגוחכת כדי להודות, ושני הצדדים יעמידו פנים שזה היה הכרחי. אם אתם אלה שמחזיקים את הדלת, אתם מוזמנים לחייך ולתת לצד השני ללכת בנחת. ואם אתם אלה שרצים, תיהנו מזה. זה אחד הדברים חסרי התכלית והנחמדים יותר שאנשים עושים זה לזה.