זיקיות מחליפות צבע כדי לשלוח הודעות, ולא רק כדי להסתתר

גבוה על ענף שטוף שמש במדגסקר, זיקית פנתר עוברת בוקר שליו. היא בצבע ירוק־עלים רגוע, הזנב המסולסל שלה כרוך סביב זרד, והעיניים שלה מסתובבות לשני כיוונים בבת אחת, מה שגורם לזיקיות להיראות תמיד משועשעות. ואז מופיע זכר אחר על ענף סמוך, ותוך כמה דקות הראשון הופך לצהוב וכתום בוערים, כאילו מישהו הדליק בתוכו מנורה.

רובנו גדלנו עם תמונה פשוטה של מה שקורה. סיפרו לנו שהזיקית משנה צבע כדי להתאים את עצמה למה שהיא יושבת עליו, וכך להיעלם. שימו אותה על כרית אדומה והיא תאדים; שימו אותה על לוח שחמט והיא תתבלבל מאוד. זה רעיון נהדר, וכמו הרבה רעיונות נהדרים, הוא רק חלק קטן מהסיפור.

זיקיות אכן יכולות להיטמע בסביבתן, והצבעים שלהן עוזרים להן להישאר מוסתרות. אבל השינויים המהירים והמרהיבים שהפכו אותן למפורסמות נועדו בעיקר לדבר זו עם זו. כשזכר בוגר של זיקית פנתר פוגש יריב, או נקבה שהוא מקווה להרשים, הוא יכול להחליף את צבע הרקע של עורו מירוק לצהוב או לכתום בתוך כמה דקות, ואז לחזור בחזרה. זו פחות תחפושת ויותר הודעה בוהקת מאוד.

ההפתעה היא באופן שבו הצבע נוצר. במשך זמן רב ייחסו את חילופי הצבע בעיקר לפיגמנטים בתוך תאי העור שמתפשטים ומתכנסים. ב־2015 צוות מאוניברסיטת ז׳נבה הראה שהשינויים הגדולים של זיקית הפנתר נובעים ממשהו שדומה הרבה יותר לפיזיקה. מתחת לפני העור יש שכבה של תאים מלאים בגבישים זעירים של גואנין, שמסודרים בסריג מסודר וקבוע. אור שמוחזר מהסריג הזה יוצר צבע באותו אופן שבו עושים זאת בועת סבון או כנף של פרפר, בלי שום פיגמנט.

כשהזיקית רגועה, הגבישים קרובים זה לזה ומחזירים אור כחול. בשילוב עם פיגמנט צהוב בשכבת העור שמעליהם, הכחול נראה ירוק, ולכן זיקית רגועה היא ירוקה. כשהחיה מתרגשת, היא מותחת את השכבה הזאת כך שהגבישים מתרחקים זה מזה, והאור המוחזר זז לכיוון צהוב, כתום ואדום. החוקרים מדדו את ההבדל: בעור במנוחה הגבישים היו בממוצע קרובים זה לזה בכ־30 אחוזים יותר מאשר בעור נרגש. הגבישים עצמם לא משנים את גודלם. רק המרחק ביניהם משתנה.

הצוות גם מצא שכבה שנייה ועמוקה יותר של תאים עם גבישים גדולים יותר, שמחזירה חלק ניכר מאור האינפרה־אדום הקרוב של השמש, החום הבלתי נראה שבקרני השמש, וייתכן שזה עוזר לחיה בעלת דם קר שמשתזפת בשטח פתוח להימנע מהתחממות יתר. והשכבה העליונה, זו שמחליפה צבעים, מפותחת במלואה רק אצל זכרים בוגרים. לנקבות ולזיקיות צעירות יש גרסה מצומצמת, ולכן התצוגות הראוותניות ביותר שייכות לזכרים הבוגרים.

אז איך מישהו הבין את כל זה? החוקרים מז׳נבה בחנו את העור במיקרוסקופים אלקטרוניים, מדדו את סריג הגבישים במצב רגוע ובמצב נרגש, ובנו מודלים ממוחשבים שחזו איזה צבע כל מרחק אמור לתת. ואז הם בדקו את זה. בניסויי מעבדה, כשהנוזל שסביב הגבישים נעשה מלוח יותר, הגבישים התקרבו זה לזה והצבע זז בחזרה לכיוון הכחול, בדיוק כמו שהמודלים חזו. מתברר שהזיקית לא כל כך צובעת את עצמה, אלא מכווננת את עצמה.